שמי אווה הימו סעאדה, אני בת 33, אמא ל-4 ילדים. נולדתי בישראל, וגרתי בירושלים במשך כל החיי. למדתי צרפתית בבית הספר מאז שהייתי בת 8, וכבר אז התאהבתי בשפה הזו. כאשר התחלתי ללמוד באוניבירסיטה הרגשתי עדיין מאוד קשורה לשפה הצרפתית. לכן, ואחרי הרבה ויכוחים עם ההורים שלי, החלטתי להירשם למדעי הרוח וללמוד שוב צרפתית יותר לעומק. ללמוד צרפתית מבחינתי זו עונג גדול. אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה, עבדתי כמורה במשך עשר שנים, עד שהתגעגעתי שוב ללמוד צרפתית. תוך כדי השתתפתי כמה פעמים בבית קפה סיפרותי בצרפתית, מקום בו קוראים ובוחנים סיפרות בצרפתית. לכן אמרתי לעצמי: "אין יותר טוב מהאוניברסיטה העברית כדי להגשים את חלומי ולחזור ללמוד צרפתית, להתקדם ולהרחיב את הידע שלי בתחום האהוב עליי ביותר." 

נרשמתי והתחלתי ללמוד, ולמרות כל העליות והירדות, עדיין כיף לי ללמוד צרפתית בצורה שונה ובמקום מאוד חם. אחרי קבלת המוסמך והגשמת חלומי, אני רוצה לשנות את הכל בחיי, לחפש עבודה קשורה יותר לתחומי ולהתגבר על כל הקשיים שעברתי. ללמוד שפות זה תמיד דבר מדהים, אך ללמוד צרפתית זה עונג ואוצר.

גור מתעניין במיוחד באופן בו תפסו יוצרי ימי הביניים והרנסנס את התפקיד האתי, הקיומי והרוחני של קריאת וכתיבת ספרות, ובהיקשים שניתן להסיק מכך לגבי חשיבותה של הספרות לימינו אנו. בנוסף הוא עוסק בתיאוריה ובפרקטיקות של כתיבה אוטוביוגרפית למן העת העתיקה ועד ימינו וכן בתיאוריות עכשוויות המתמקדות בקשר בין ספרות, אמפתיה וחמלה. פרסומיו כוללים ספר על עיצוב העצמי ביצירתו של פרנצ'סקו פטררקה, שראה אור בהוצאת קיימברידג', ושורה של מאמרים על ספרות ימי הביניים והרנסנס שהופיעו בכתבי עת מובילים. ספרו השני עוסק בקשר בין ספרות ונחמה ביצירתו של בוקאצ'ו. בין הקורסים שגור מלמד: יצירות מופת בספרות העולם, אוטוביוגרפיות בתרבות המערב, כתיבה ומגדר ברנסנס האיטלקי, הומניזם ופוסט הומניזם בספרות הרנסנס, וקריאה ב"קומדיה האלוהית" של דנטה.

 

בנימין פרידנברג הוא במאי קולנוע, בוגר ביה"ס סם שפיגל ליצירה קולנועית בהצטיינות יתרה. דוקטורנט בחוג ללימודים רומאניים ומרצה במחלקה לאמנויות המסך באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. עבודת המחקר שלו בהנחיית ד"ר יונה הנהרט-מרמור עוסקת בהתפתחות חקר השפה הקולנועית בצרפת לאחר מלחמת העולם השנייה בדגש על חקר שפות חזותיות עתיקות (הירוגליפים, מאיה והכתב האסיאתי) שנזכרו בהשוואה לצילום בראשית הכתיבה על קולנוע במאה ה-20.

במקביל לעבודתו בתחום הקולנוע, למד בלשנות לתארים בוגר ומוסמך בחוג לבלשנות באוניברסיטה העברית. עבודת המאסטר שלו בהנחיית פרופ' אליצור בר-אשר סיגל עסקה בממשקים בין בלשנות לקולנוע דרך יישום רעיונות מבלשנות היסטורית על התפתחות הצילום והעריכה של סרטים. העבודה דנה במעתקים סמנטיים של פעלים בשפות העולם המציינים תנועה של אובייקטים ('לתת','למסור','להתקרב','להתרחק' ועוד) והשוואתם לשינויי משמעות של תנועת מצלמה בהיסטוריה של הקולנוע; זאת תוך בחינת הקשר בין חקר השפה לחקר הקולנוע והאמנויות דרך מנגנונים קוגניטיביים משותפים הנעים על הציר שבין המילולי למטאפורי.

ניהל פרוייקטים של שימור ורסטורציה בארכיון סינמטק ירושלים לסרטים ותחקיר היסטורי באוסף האודיו-ויזואלי של ספריית היודאיקה באוניברסיטת הארוורד. זוכה מלגות קרן אמריקה-ישראל לאמנים מצטיינים ופרס האיגוד העולמי של בתי הספר לקולנוע ליוצרים וחוקרים צעירים.

שמי אסף קולינר, אוהב קולנוע והיסטוריה.

התחלתי את לימודיי בביה"ס לקולנוע 'סם שפיגל', ומשם המשכתי לתואר ראשון בהיסטוריה ובקולנוע. לאחר מכן סיימתי תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטה העברית (התמחות באסתטיקה, בהיסטוריוגרפיה ובהיסטוריה אינטלקטואלית).

כיום, אני כותב עבודת דוקטורט בנושא פרקטיקת השיח על סוגיות סוציו-פוליטיות באמצעות דפוסי ייצוג ז'אנריים שניתן לזהות בקולנוע האיטלקי הפופולארי בין השנים 1977-1967. מקרה הבוחן של הקולנוע האיטלקי היה עבורי בחירה מחושבת, אך טבעית. זאת משום שאף קולנוע לאומי אחר לא הדגים מידה כה גבוהה של מחויבות לייצוג של הבעיות החברתיות והפוליטיות של ארצו. אולם, פחות ידועה היא העובדה שהעיסוק בסוגיות פוליטיות לא היה נחלתם של הקולנוענים האיטלקים הגדולים בלבד, אלא היה נפוץ מאוד גם ביקום של קולנוע הז'אנרים הפופולארי.

לכל אורך הדרך, כך נראה, העסיקה אותי הפנומנולוגיה של הז'אנר, אותו דפוס מוכר זה מכבר שאנו מזהים באופן אינטואיטיבי ביצירות בידיון. אני מאמין שהזיהוי והפירוש של הז'אנרים השונים שעשויים להופיע בטקסטים עשוי להיות כלי מצוין בידי ההיסטוריון של התרבות, כלי שיאפשר לו להתחקות, דרך ההמשכיות והשינוי שמאפיינות את האבולוציה של ז'אנרים, אחר האבולוציה של רעיונות, ערכים ואידיאולוגיות.